היפומאניה - נובלה בהמשכים

פרק שמיני (ובו ללה מתחילה ליישם את תכנית הנקמה שלה)

פרק שמיני

בהתחלה זו הייתה אבן אחת. אבן קטנה. חצץ. אבן אחת של חצץ שניתזה על בד הניילון של האוהל שלי ושל רינת. אבן אחת, ואז עוד אבן, ועוד אחת. האוהל היה סגור. רכסנו זה מכבר את דלת הבד של הכניסה. התכוונו ללכת לישון. השעה הייתה כבר הרבה מעבר לחצות. ורק החצץ הטורדני הפר את הדממה שסבבה אותנו. אבן. ועוד אבן ועוד אבן. ואז התחילו הצחקוקים.

זיהינו את הקול שלהם. של הבנים שהיו שם. ידענו היטב מי אלה. בהתחלה שתקנו. ידענו שכל תחינה שלנו רק תעודד אותם להמשיך. הם אהבו את הריח שלו. של הדם. הם אהבו כשהיינו חלשות. זה רק הצחיק אותם עוד יותר. לא הסתכלתי על רינת, אבל הרגשתי מתחת לעור שלי את הפחד שלה. האבנים הלכו וגדלו, וכך גם הצחוק, שהיה מתגלגל ומטורף. צחוק סאדיסטי. שנאתי אותם כל כך. שנאתי אותם, ולא ידעתי איך לגרום להם להפסיק. הזעם כילה אותי.

ואז רינת התחילה לבכות.

"רונן טל, אני יודעת שזה אתה!" צעקתי. "אני יודעת שזה אתה והחברים הדפ"רים שלך, ואני מציעה לך להפסיק".

פתאום הייתה הפוגה קצרה. חשבנו שהם הפסיקו, אבל טעינו. מתוך הלילה זינקה צללית על אוהל האיגלו שלנו. היא שיטחה אותו וגם אותנו. רינת צווחה באימה. ראשה נחבט באבן. גופה נשמט לאחור והיא נשכבה על האדמה, מתייפחת. אני חושבת שגם אני צעקתי, אבל אני לא זוכרת. אני לא זוכרת בכלל אם בכיתי. כנראה שכן.

אני כן זוכרת מה אמרתי. אני זוכרת כל מילה.

***

אני חושבת שאם היו הומואים בבית הספר שלי, הם היו החברים הכי טובים שלי. אבל אין.

כלומר, יש את אורי שיש עליו שמועות, אבל הוא טוען שזה שקר, וגם הייתה את הפעם הזו שהגענו לבית הספר והיה גרפיטי ענק על הקיר – "אורי וגוני אוכלים בתחת" – וכל הבית-ספר געש ושצף וצקצקו לנו נורא בשיעור חברה, לא כי זה מגעיל ושמרני ופאשיסטי לחשוב שזה לא בסדר להיות הומו, לא ולא – כי זה לא בסדר להפיץ שמועות על אנשים. כן, זו הרי הבעיה. נמאס מהקרתנות של העיר הזו, בחיי. העיר הזו היא הנגטיב של סדום, וזו לא מחמאה. הלוואי שגם העיר הזו תעלה באש השמיימה. אני אהיה בתפקיד לוט שברח לתל אביב. שלום ולא להתראות. איני יכולה עוד. אני מנחם בגין של נווה שאנן.

הסיבה שהומואים היו יכולים להיות החברים הכי טובים שלי, היא כי הם אנשי שוליים, בדיוק כמוני. הם אנשי שוליים עד המוות. הם יוצרים עד המוות. הם חיים עד המוות. בגלל זה הדביקו אותם באיידס. אני לגמרי משוכנעת שזה הממשל או איזה גורם ממוסד שעשה את זה. זה ברור לי. כשאמרתי את זה ברוב טמטומי לד"ר ברבי היא עשתה את הפרצוף השיפוטי הזה שלה, ורשמה לעצמה משהו, וידעתי – פשוט ידעתי – שהיא כותבת שיש לי דלוזיות פרנואידיות או משהו כזה. אבל אני יודעת שאני צודקת.

הם פשוט לא יכלו לעמוד בפרץ הזה של חיים. חשבו שכל כך הרבה חיים ואמנות ימוטטו את יסודות החברה. את כולם הם הרגו. את כל מי שאיים עליהם יותר מידי. את כל מי שהיה יפה להם מידי, ורגיש להם מידי, וחדשני להם מידי, ומהפכני להם מידי. הם הרגו אותם באמצעות האהבה הזו שלהם לחיים. זה מה שהם עשו. זה הכל בכוונת מכוון. אחרת איך תסבירו את זה שנתנו להם להתחנן שנים לתרופה, ולא שמו עליהם, ורק אמרו להם שזה באשמתם, ושכל מה שהם צריכים לעשות זה להזדיין פחות, שזה כמו להגיד לאדם חפץ חיים – מה הבעיה, פשוט תמות קצת וזה יפתור את הכל.

פוקו מת מאיידס.

רודולף נורייב מת מאיידס.

פרדי מרקיורי מת מאיידס.

ההוא מ"אקספרס של חצות" מת מאיידס.

רוק האדסון מת מאיידס.

ליבראצ'ה מת מאיידס.

קית הארינג מת מאיידס.

אי אפשר הרי. כל כך הרבה ליברליות. כל כך הרבה מקוריות. כל כך הרבה רעיונות. ברור שהוציאו עליהם חוזה. ובגלל זה אני מזדהה איתם כל כך. כי גם עליי הוציאו חוזה.

מה זה כל האשפוז הפסיכיאטרי הזה אם לא חוזה? מה זה כל התוויות האלה של מחלות נפש, אם לא חוזה? הם הוציאו חוזה על הנשמה שלי, אבל הם לא לקחו בחשבון שאני עוף חול מזויינת. זה מה שהם לא לקחו בחשבון. שאני לא אתן להם להרוג אותי. אני לא אתן להם לסמם את הרעיונות שלי עם התרופות מקהות החושים שלהם, ולפרכס את עצמי למוות תחת נזעי החשמל שלהם שיהרגו את כל מה שמיוחד בי. תעשו את ניסויי הלובוטומיה שלכם על מישהו אחר, חברים. אני לא הפראיירית שלכם. לא תכבו אותי.

***

ידעתי שכדי להציל את יעל ממי שאנס אותה אני חייבת לגלות קודם כל מי זה. ידעתי גם שיעל בחיים לא תגלה לי, זהות בדויה או לא. וידעתי גם למי אני צריכה ללכת כדי לגלות. החברה הכי טובה של יעל. נועה סיסו. החברה של רונן טל.

אז הלכתי אליה. היא הייתה כזו עלובת נפש, שידעתי שמספיק קצת שוחד, רק טיפה חנופה, כדי לקנות אותה. היא הרי הייתה שבויה בהיררכיה של היחסים שלה עם יעל. זה היה מקרה קלאסי של להיות "החברה המכוערת של מלכת הכיתה". כולם ידעו את זה. גם נועה סיסו ידעה את זה. חבר או לא חבר, היא ידעה איפה מרוחה החמאה ואת מי כל הבחורים רוצים באמת. כולם רוצים. כן, גם רונן טל, החבר של נועה.

להיות החברה של מלכת הכיתה והבחורה הכי יפה בשכבה, זה קצת להיות כמו הילדה הפחות חמודה במשפחה שיש בה שתי אחיות. כולם מתלהבים קודם כל מהאחות שלך ומכמה שהיא יפה ומתוקה, ורק אחר כך זורקים לך איזו עצם, אבל את יודעת שזה רק כי הם מרגישים חייבים. זה פרס ניחומים מחורבן. ככה מייצרים שנאה בין אחיות. ככה מייצרים קנאה בין חברות. זה הפער הקטן הזה, הכמעט בלתי נראה לעין בלתי מזויינת, של מי היא זו שמקבלת את המחמאה ראשונה. התחרות הזו קובעת מי בראש ומי בתחתית. יעל הייתה בראש. נועה הייתה בתחתית.

בקיצור, כל מה שהיה צריך כדי להתפרץ לדלת הפתוחה הזו היה רק מעט חיזוקים חיוביים לבת הפחות אהובה. "את מתלבשת נורא יפה" כששתינו ישבנו בצד אחרי שהבאנו פתק מזוייף שאנחנו במחזור למורה לספורט. עוד קורט של "אני מתה על השיער שלך". קמצוץ של "יו, גם אני מתה עליהם," כשצץ שם של להקה שהיא אוהבת בשיחת החולין שלנו. וזהו. היא הייתה שלי.

בחיי, זה היה כזה פשוט, שהופתעתי מעצמי. שתהיתי למה אני לא עושה את זה יותר. למה אני נשארת הדחויה השכבתית כשזה כל כך קל לטפס למעלה מהמקום הזה. הרי מספיקים כמה ליקוקים עבשים כדי למצוא חן בעיניי נערות תיכוניסטיות פותות וחסרות ביטחון. כדי לקבל לגיטימציה. כדי שיגידו עליי "וואלה, שתדעו שהיא דווקא בסדר."

[למען הסר ספק, בעומק הלב ידעתי טוב מאד למה. כי אני מעדיפה לאכול מהזבל מלבזות את עצמי מולן. מלהיות האסקופה הנדרסת של עדר המטומטמות חובבות הבריטני ספירס האלה, שלא קראו ספר בחיים שלהן. יש חברה שהיא נוראה יותר מבדידות.]

בקיצור, אמנם זה לקח קצת זמן, וגם כמה שקרים לבנים לרינת שלא הבינה למה אני מביעה פתאום עניין בפצלוחה הסתומה הזו, אבל בסוף הגעתי עם נועה בדיוק למקום שבו רציתי שנהיה.

הייתי חלוצה לבדי מול השער. כל מה שנשאר לי היה להבקיע גול.

האם נועה תספר מי אנס את יעל?

האם רינת תמעל באמון של ללה?

ומה רונן יעולל לרינת וללה?

כל זאת (ועוד!) בפרקים הבאים של "היפומאניה"!