היי, קוראים לי מגי אוצרי
אני סופרת וד"ר למשפטים. שלושת ספריי - "שתי השמשות של דדיקה", "כותבת הנאומים" ו"עיניים אדומות" - ראו אור בהוצאת כינרת, זמורה-ביתן, וזכו בביקורות אוהדות ובמענקים ספרותיים שונים (קרן גולדברג, קרן רבינוביץ' ומלגת "חדר משלך" של עיריית תל אביב). ספרי האחרון הפך לרב מכר, ואף נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך, ולתכנית החינוכית "סל תרבות ארצי".
תמיד רציתי להיות סופרת, וזה תמיד נראה לי כמו משהו בלתי מושג,
ובלתי ניתן למימוש. למעשה, התחלתי לכתוב רק לקראת גיל שלושים.
רק בגיל ה(יחסית)מתקדם הזה, ולאחר הרבה קריאה ולימוד, הבנתי שספרות לא כרוכה בקסם או באיזו השראה אלוהית. כתיבה של סיפור היא עבודה ככל עבודה - ממש ככה. קמים בבוקר וכותבים. זה אמנם כיף גדול (ובחיים לא הייתי מחליפה את העבודה שלי בעבודה אחרת), אבל אין בזה שום הילה רומנטית.
כמישהי שנכנסה לעולם הזה אחרי שנים של חלומות ועבודה קשה, אני יודעת עד כמה זה לא פשוט לשבת מול דף ריק ולחכות לרעיונות שיבואו. אני יודעת עד כמה זה קשה לעשות את "קפיצת האמונה" הזו, ולהאמין שבסופו של התהליך, העמודים הספורים שהספקתם לכתוב יתגבשו לכדי ספר.
עכשיו, אחרי שלושה ספרים, אני מרגישה בשלה מספיק כדי לעבור מעמדת התלמידה - זו שקוראת בשקיקה את תובנותיהם של אחרים על כתיבה - אל עמדת המדריכה - שמסייעת לאחרים שמבקשים להיכנס לעולם הזה.
במהלך השנים הארוכות הללו זיקקתי את תהליכי העבודה שלי לכדי שיטה מובנית, פשוטה וקלה להבנה. כזו שכל אחד יכול ליישם.
ובאמת - אולי לא כל אחד יכול (ורוצה) להיות סופר, אבל כל אחד יכול (וצריך לדעת) לספר סיפור כמו שצריך.
צילום: אייל נבו
